скачать книгу бесплатно
הוא הגיע למעלה, והיה נדהם לראות את ארגון.
מנקודת תצפית זו, למרות זאת, הוא יכל לראות מעל צמרות עצים של דארקווד. הוא ראה איכן דארקווד נגמר, ראה את השמש השנייה הופכת לירוק כהה, ומעל כל זה, הכביש המוביל אל חצר המלך.
"הדרך פתוחה עבורך לקחת," הגיע הקול. "אם אתה מעז."
טור הסתובב אבל לא ראה אף אחד. היה זה רק קול, מהדהד. אבל הוא ידע שארגון היה שם, איפשהו, ממריץ בעדו הלאה. והרגיש, עמוק בפנים, שהוא צדק.
ללא רגע היסוס נוסף, טור ירד במהרה מהסלע ויצא לדרכו דרך היער אל הכביש המרוחק.
במאוץ אל גורלו.
פרק שלוש
המלך מקגיל – שמנמן, עגול-חזה, עם זקן עבה מדי עם אפור, שיער ארוך לתאום, ומצח רחב מקומט על ידי קרבות רבים – עמד על הסוללה העליונה של ארמונו, מלכתו לצידו, והשגיח על החגיגות הפורחות. אדמותיו המלכותיות השתרעו מתחתיו בכל תפארתן, נמתחים הרחק ככל שהעין יכלה לראות, עיר משגשגת מוקפת חומה על ידי אבני המבצרים העתיקים. חצר המלך. מחוברים ביניהם על ידי מבוך של רחובות מתפתלים ישבו בנייני אבן מכל צורה וגודל – עבור הלוחמים, המשגיחים, הסוסים, הכסופים, הלגיון, השומרים, הצריפים, הנשקים, הנשקייה – ובין כל אלה, מאות מגורים עבור ההמון של אנשיו, אשר בחרו לחיות בתוך חומות העיר. בין הרחובות הללו התפרסו אקרים של דשא, גנים מלכותיים, רחבות אבן מרופדת, מזרות העולות על גדותיהן. חצר המלך שופרה במהלך המאות שנים, על ידי אב שלו, ועל ידי האב של האב לפני כן – ולכן היא הייתה בשיא התפארת שלה. ללא ספק, היה זה כעת המעוז הבטוח ביותר בממלכה המערבית של הטבעת.
מקגיל היה מבורך עם הלוחמים הטובים והנאמנים ביותר שאף מלך לא ידע כמותם, ובזמן חייו, אף אחד לא העז לתקוף. המקגיל השביעי להחזיק בכס, הוא החזיק אותו היטב בשלושים ושתים שנות מלכותו, היה מלך טוב ונבון. הארץ שגשגה גדולות בתקופת שלטונו. הוא הכפיל את מימדי צבאו, הרחיב את הערים שלו, הביא שפע לעמו, ואף לא תלונה אחת הייתה להימצא בין אנשיו. הוא היה ידוע כמלך נדיב, ולא הייתה תקופה כזו של שפע ושלום כמו שמאז שלקח את הכס.
מה שפרדוקסאלי היה בדיוק הדבר שהחזיק את מקגיל ער בלילות. כיוון שמקגיל הכיר את ההיסטוריה שלו: בכל התקופות, לא הייתה מעולם מתיחה כה ארוכה ללא מלחמה. הוא לא תהה יותר אם תהיה התקפה – אלא מתי. וממי תבוא.
האיום הגדול ביותר, כמובן, היה ממעבר לטבעת, מהאימפריה של פראים אשר שלטו בפריפריה של וואילדס, אשר שעבדה את כל האנשים מחוץ לטבעת, מעבר לקניון. עבור מקגיל, ושבעת הדורות לפניו, הוואילדס מעולם לא הווה איום ישיר. בגלל הגיאוגרפיה הייחודית של ממלכתו, בצורת מעגל מושלם – טבעת – המופרד משאר העולם בקניון עמוק ברוחב של מייל, ומוגן על ידי שריון אנרגיה, אשר פעל מאז מלכות המקגיל הראשון, לא היה להם הרבה מה לפחד מהוואילדס. הפראים ניסו פעמים רבות לתקוף, לחדור דרך השריון, לחצות את הקניון; הם לא הצליחו אפילו פעם אחת. כל עוד הוא ואנשיו נשארו בתוך הטבעת, לא היה שום איום חיצוני.
זה לא אמר, בכל זאת, שלא היה שום איום מבפנים. וזה היה מה שהשאיר את מקגיל ער עד מאוחר בלילות. זו, למעשה, הייתה המטרה של חגיגות היום: נישואין של בתו הבכורה. החתונה המאורגנת במיוחד בכדי לפייס את אויביו, לשמר את השלום השביר בין ממלכות מזרחית ומערבית של הטבעת.
בעוד שהטבעת התפרסה לאורך חמש מאות מייל טובות בכל כיוון, היא הייתה מחולקת בדיוק באמצע על ידי רכס הרים. האדמות הגבוהות. בצידו השני של האדמות הגבוהות התמקדה הממלכה המזרחית, השולטת בחצי השני של הטבעת. והממלכה ההיא, נשלטה במשך מאות שנים על ידי היריבים שלהם, המקקלאודים, ניסתה תמיד לשבור את הסכם השביר עם המקגילים. המקקלאודים היו נרגנים, לא מרוצים עם חלקם, משוכנעים כי הצד שלהם של הממלכה ישב על אדמה פורייה פחות. הם התחרו על אדמות גבוהות גם כן,
מתעקשים שכל רכז ההרים היה שלהם, כאשר לפחות חצי ממנו השתייך למקגילים. התכתשויות על נושא הגבולות היו תמידיות, וכך גם איומים לפלישה.
בעוד שמקגיל הרהר על כל זה, הוא היה מעוצבן. המקקלאודים צריכים להיות שמחים; הם היו בטוחים בתוך הטבעת, מוגנים על ידי הקניון, הם ישבו על האדמות הנבחרות ביותר, ולא היה להם דבר לפחד ממנו. למה לא יכלו להיות מרוצים עם החצי שלהם של הטבעת? היה זה רק מכיוון שמקגיל חיזק את צבאו עד כדי כך, שפעם ראשונה בהיסטוריה, המקקלאודים לא העזו לתקוף. אבל מקגיל, המלך הנבון שהיה, חש משהו באופק; הוא ידע שהשלום הזה לא יכל להימשך. לכן, הוא ארגן את החתונה הזו של בתו הבכורה לנסיך בכור של מקקלאודים. וכעת היום הגיע.
הוא הביט למטה, הוא ראה פרוסים מתחתיו אלפי נתינים לבושים טוניקות בצבעים בהירים, מסתננים מכל פינה של הממלכה, משתי הצדדים של האדמות הגבוהות. כמאט כל הטבעת כולה, כולה נשפכים לתוך המבצר. אנשיו התכוננו במשך חודשים, פקדו לעשות כך שהכול יראה משגשג, חזק. לא היה זה רק היום לנישואין; היה זה היום לשלוח מסר למקקלאודים.
מרגיל סרק את מאות החיילים שלו מתיישרים בצורה אסטרטגית לאורך הסוללות, בתוך העצים, בין החומות, יותר חיילים מאשר היה מצטרך – והרגיש מרוצה. היה זה מראה הכוח שחפץ. אבל הוא הרגיש גם על הסף; האווירה הייתה טעונה, בשלה להתנגשות. הוא כיווה ששום חום מוח, מוצת במשקה, לא יקום מאף אחת מהצדדים.
הוא בחן את שדות התחרויות, שדות המשחקים, וחשב על היום יבוא, הממולא במשחקים ותחרויות וכל סוגי חגיגות. יהיו הן מתוחות. המקקלאודים בטוח יופיעו עם צבא קטן משלהם, וכל תחרות, כל מאבק, כל מרוץ, יקבל משמעות. אם אפילו אחד מאלו היה הולך גחון, הוא היה מתפתח לקרב.
"מלכי?"
הוא הרגיש יד רכה על שלו והסתובב לראות את מלכתו, קראה, עדיין היפה מכל הנשים הכיר אי פעם. נשואה אליו באושר לאורך כל תקופת מלכותו, היא נשאה לו חמישה ילדים, שלושה מהם בנים, ולא התלוננה אפילו פעם אחת. יתרה מכך, היא הפכה ליועצת המהימנה ביותר שלו. עם הליכת השנים הוא הבין שהיא הייתה נבונה יותר מכל אנשיו. למעשה, נבונה יותר ממנו.
"היום הוא יום פוליטי," אמרה היא. "אבל גם יום הנישואים של בתנו. נשא ליהנות. הוא לא יקרה פעמים."
"אני דאגתי פחות כשלא היה לי כלום," השיב הוא. "כעת כשיש לנו את הכול, הכול מדאיג אותי. אנחנו בטוחים. אבל אני לא מרגיש בטוח."
היא הסתכלה עליו בחזרה בעיניים רחמניות, גדולות ובצבע לוז; הם נראו כאילו החזיקו בחוכמת העולם. רסיסיה ירדו, כפי שנהגו לעשות תמיד, נראים רק טיפה ישנוניים, והיו ממוסגרים על ידי שערה היפה, חלק וחום, בגוון עדין של אפור, אשר נפל על שתי צידי פניה. נוספו לה כמה כמטים, אבל היא לא השתנתה אפילו טיפה.
"זה בגלל שאינך בטוח," היא אמרה. "אף מלך אינו בטוח. יש יותר מרגלים בחצר שלנו מאשר אי פעם תרצה לדעת. וזו היא הדרך של הדברים."
היא נשנע כלפיו ,נישקה אותו וחיכה.
"נסה ליהנות מזה," היא אמרה. "זו היא חתונה אחרי הכול."
עם זאת, היא הסתובבה וירדה מהסוללה.
הוא צפה בה הולכת, ואז הסתובב והביט על חצרו. היא הייתה צודקת; היא תמיד הייתה צודקת. הוא אכן רצה ליהנות מזה. הוא אהב את בתו הבכורה, ואכן הייתה זו חתונה אחרי הכול. היה זה היום היפה ביותר של תקופת השנה היפה ביותר, אביב בשיאו, עם קיץ מפציר, שתי השמשים מושלמים בתוך הרקיע, ורוחות קלות ביותר נרגשות. הכול היה בפריחה מלאה, עצים בכל מקום מוצפים בלוח צבעים של ורודים, סגולים, כתומים ולבנים.
לא היה משהו שחפץ בו יותר מאשר לרדת למטה ולשבת עם אנשיו, לצפות בביתו מתחתנת, ולשתות פינטות של אייל עד שלא היה יכול לשתות יותר.
אבל הוא לא יכל. הייתה לו רשימה ארוכה של חובות לפני שיכל היה לדרוך אל מחוץ לארמונו. אחרי הכול, יום החתונה של בתו משמעותו הייתה התחייבות עבור המלך: הוא צריך היה להיפגש עם מועצתו; עם ילדיו; ועם שורה ארוכה של העותרים, אשר היה להם את הזכות לראות את המלך ביום הזה. יהיה לו מזל אם היה מספיק לצאת מהארמון בזמן לטקס שקיעת השמש.
*
מקגיל, לבוש בבגדי המלכות המיטביים שלו, מכנסי קטיפה שחורות, חגורה זהבה, גלימה מלכותית העשויה הממשי הסגול והזהב הטובים ביותר, מעטפת לבנה, מגפי עור זוהרות עד לשוקיו, וחובש את כתרו – חישוק זהב מצועצע עם אבן אודם גדולה ממוקמת במרכזה – צעד בשחצנות דרך מסדרונות הארמון, מוקף במטפלים. הוא פסע דרך חדר אחר חדר, יורד במדרגות דרך המעקה, חותך דרך חדרי המלכות שלו, דרך עולם קשתי ענק, עם תקרת הרם שלה ושורות של זכוכיות צבעוניות. לבסוף, הוא הגיע לדלת אלון עתיקה, עבה כגזע עץ, אותה פתחו נתיניו לפני שהתפנו לצדדים. חדר הכס.
היועצים שלו עמדו בדום כשמקגיל נכנס, הדלת נסגרה בטריקה מאחוריו.
"תתיישבו," אמר הוא, נמהר יותר מהרגיל. הוא היה עייף, ביום הזה במיוחד, מרשמיות אינסופית של השליטה בממלכה, ורצה לסיים איתם מהר.
הוא התהלך לאורך חדר הכס, אשר מעולם לא הספיק להרשים אותו. התקרה שלו המריאה חמישים רגל לגובה, קיר אחד שלם הווה לוח של זכוכית צבעונית, קירות וריצפה עשויים אבן בעובי של רגל. החדר בלי בעיה יכל לכנס מאה מכובדים. אבל בימים כמו היום, כשהתכנסה מועצתו, היו שם רק הוא ומספר יועציו בתפאורה החלולה. החדר נשלט בידי שולחן רחב בצורת חתי מעגל, מאחוריו עמדו יועציו.
הוא הלך ביהירות דרך הפתח, ישירות באמצע, אל הכס שלו. הוא עלה במדרגות האבן, עבר את האריות המגולפים, ושקע בתוך רפידת כריות הקטיפה האדומה של כסו, מחושל כולו בזהב. אביו ישב על הכס הזה, כמו גם האב שלו, וכל המקגילים שלפניו. כשישב, הרגיש מקגיל את הכובד של אבות – של כל הדורות - על עצמו.
הוא עבר על היועצים הנוכחים. היה כאן את ברום, הגנרל הדגול ביותר שלו והיועץ לענייני צבא; קולק, גנרל לגיון הבנים; אברטול, הזקן שבחבורה, איש מלומד והיסטוריון, מנחה המלכים מזה שלוש דורות; פירט, יועצו על ענייני הפנים של החצר, איש דק, עם שיער אפור קצר ועיניים חלולות אשר אף פעם לא נשארו דוממות. פירט לא היה אדם שמקגיל אי פעם בטח בו, והוא גם מעולם לא הבין את התואר שלו. אבל האב שלו, והאב שלפניו, החזיקו יועץ לענייני החצר, ולכן, מתוך כבוד אליהם, שמר על כך גם הוא. היה כאן את אוון, הגזבר שלו; בראדאייג, יועצו לענייני חוץ; איירנאן, המוכס שלו; דוואיין, יועצו בענייני ההמון; וקלווין, המייצג של האצולה.
מובן שלמלך הייתה סמכות מוחלטת.אבל הממלכה שלו הייתה ממלכה ליבראלית, ואביו תמיד התגאה בכך שנתן לאצילים קול בכל העניינים, מתועל דרך נציגם. היסטורית היה זה מאזן לא יציב בין המלכות לבין האצילים. כיום הייתה ביניהם הרמוניה, אבל בתקופות אחרות היו התקוממויות ומאבקי כוח בין האצולה לבין המלוכה. היה זה מאזן טוב.
כשסרק מקגיל את החדר, הוא זיהה שאדם אחד היה חסר: אותו האיש עמו חפץ לשוכח הכי חזק – ארגון. כרגיל, מתי ואיכן יתגלה היה בלתי צפוי. העובדה הרגיזה את מקגיל עד אינסוף, אבל לא הייתה לו בררה, אלא לקבל זאת. דרכם של דרואידים היה כמוס עבורו. ללא נוכחותו, מקגיל הרגיש עוד יותר חסר סבלנות. הוא רצה לסיים עם זה, לעבור לאלף דברים אחרים אשר המתינו לו לפני החתונה.
הקבוצה של יועצים ישבה עם הפנים כלפיו סביב שולחן חצי-עיגולי, מפוזרים כל עשרה צעדים, כל אחד יושב על כסא מאורן עתיק עם ידיות עץ עם חריטה מפורטת.
"מלכי, אם יורשה לי להתחיל," קרא אוון.
"הנך רשאי. ותהיה קצר עם זה. זמני צר היום."
"בתך תקבל שפע של מתנות היום, אשר, כולנו מקווים, ימלאו את גנזיה. אלפי האנשים המשלמים מס הוקרה, מציגים מתנות לך אישית, וממלאים את בתי הבשת והפונדקים שלנו, יעזרו למלא את הגנזים שלנו גם. יחד עם זאת, ההכנות לחגיגות של היום ירוקנו כמות משמעותית מהאוצר המלכותי. אני מציע העלאה במיסוי העם, ויתכן גם האצילים. מס חד פעמי, כדי להסיר את הלחץ של המאורע האדיר הזה."
מקגיל ראה את הדאגה על פניו של גזברו, ובטנו צנחה מהמחשבה שהאוצר יתרוקן. עם זאת, הוא לא יעלה את המסים.
"עדיף שיהיה אוצר דל ונתינים נאמנים," השיב מקגיל. "עושרנו בא מתוך השמחה של הנתינים שלנו. אנו לא נטיל עוד יותר."
"אבל מלכי, אם אנחנו לא –"
"אני החלטתי. מה עוד?"
אוון שקע חזרה, מדוכדך.
"מלכי," אמר ברום בקולו העמוק. "לפי פקודתך, הצבנו תפזורת של כוחותינו בחצר למשך האירוע של היום. תצוגת הכוח תהיה מרשימה. אבל אנחנו מפוזרים דל. במקרה ותהיה התקפה במקום אחר כלשהו בממלכה, נהיה פגיעים."
מקגיל הדהד, שוקל היטב.
"אויבינו לא יתקפו אותנו בזמן שאנו מאכילי אותם."
האנשים צחקו.
"ואילו חדשות מהאדמות הגבוהות?"
"לא דווח על שום פעילות במשך שבועות. נראה שכוחותיהם ירדן למטה בהכנה לחתונה. אולי הם מוכנים לעשות שלום."
מקגיל לא היה בטוח.
"זה אומר שאו שארגון החתונה עבד, או שהם מחכים לתקוף אותנו בזמן אחר. ואיזה מבין השניים אתה חושב שקורה, איש זקן?" שאל מקגיל, והסתובב אל אברטול.
אברטול כחכח בגרונו, קולו ,כשענה, צרוד: "מלכי, אביך והאב של אביך לפניו מעולם לא בטחו במקקלאודים. רק בגלל שהם שוכבים ישנים, לא אומר שהם לא יתעוררו."
מקגיל הנהן, מעריך את הרגש.
"ומה עם הלגיון?" שאל הוא, פונה אל קולק.
"היום אנו מברכים מגויסים חשדים," ענה קולק, עם מנוד ראש זריז.
"הבן שלי בינם?" שאל מקגיל.
"הוא עומד גאה איתם כולם, ילד טוב שכמוהו."
מקגיל הנהן, ואז פנה אל בראדאייג.
"ואילו חדשות ממעבר לקניון?"
"מלכי, הפטרולים שלנו זיההו יותר ניסיונות לפרוץ את הקניון בשבועות האחרונים. יתכן ויש סימנים לכך שהוואילדס מתגייסים למתקפה."
לחש מהוסס התפזר בין האנשים. מקגיל הרגיש את בטנו מתכווצת מהמחשבה. שריון האנרגיה היה בלתי אפשרי לפריצה; עדיין, זה לא נבא שום דר טוב.
"ומה יקרה במידה ותפרוץ מתקפה בהיקף מלא?" שאל הוא.
"כל עוד השריון פעיל, אין לנו מה לחשוש. הוואילדס לא הצליחו לפרוץ את הקניון במשך מאות שנים. אין סיבה לחשוב אחרת."
מקגיל לא היה בטוח. המתקפה מבחוץ איחרה את מועדה הרבה יותר ממה שהיה צפוי, והוא לא יכל שלא לתהות מתי היא תתרחש.
"מלכי," אמר פירט בקול האף שלו, "אני מרגיש מחויב להוסיף כי החצר שלו מלא במכובדים רבים ממלכת מקקלאוד. לא לבדר אותם יחשב לעלבון מצדך, יריבים או לא. הייתי מציע שתבלה את שעות הצהריים שלך מברך את כל אחד מהם. הם הביאו עמם פמליה אחבה, מתנות רבות – וגם, השמועה אומרת, מרגלים רבים."
"מי יודע, אולי המרגלים כבר כאן?" שאל מקגיל בחזרה, מביט בזהירות על פירט כשאמר – ותוהה, במו תמיד, אם לא היה אחד בעצמו.
פירט פתח את פיו כדי לענות, אבל מקגיל נאנח והרים את כף ידו, היה לו מספיק. "אם זה הכול, כעת אני אעזוב, בכדי להצטרף לחתונת בתי."
"מלכי," אמר קלווין, מכחכח בגרונו, "כמובן, ישנו עוד עניין אחד. המסורת, ביום חתונת הבכור שלך. כל מקגיל נקב בשם יורשו. האנשים יצפו ממך לעשות את אותו הדבר. הם מזמזמים. לא יהיה זה מומלץ לאכזבם. במיוחד בעוד שחרב הגורל עדיין נייח."
"תרצה שאנקוב בשם יורשי בעודי בשיא כוחותי?" שאל מקגיל.
"מלכי, לא התכוונתי לשום עלבון," מעד קלווין, מביט בדאגה.
מקגיל הרים את כף ידו. "אני מכיר את המסורת. ואכן, אני אנקוב בשם אחד היום."
"התוכל לידע אותנו לגבי מי הוא?" שאל פירט.
מקגיל נעץ בו מבט מלמעלה, נרגז. פירט היה רכלן, והוא לא בטח בבן אדם הזה.
"תדע את החדשות בזמן הנכון."
מקגיל קם, והאחרים קמו גם הם. הם השתחבו, הסתובבו, והזדרזו החוצה מהחדר.
מקגיל עמד שם חושב במשך הוא לידע כמה זמן. בימים כאלה הוא חפץ שלא להיות מלך.
*
מקגיל ירד מהכס שלו, המגפיים מהדהדות בשטיקה, וחצה את החדר. הוא פתח את דלת האורן העתיקה בעצמו, משך בידית הברזל, ונכנס אל חדר צדדי.
הוא נענה משלווה ובדידות של החדר חמים הזה, כמו תמיד, קירותיו בקושי עשרים צעדים בכל כיוון, ועם זאת עם תקרה גבוהה מאוד וקמורה. החדר היה בנוי כולו מאבן, עם חלון זכוכית צבעונית, קטן ועגול בתוך הקיר. האור נמזג פנימה דרך הצהובים והאדומים שלו, מאיר חפץ יחיד בחדר שאחר היה ריק.
חרב הגורל.
הוא נמצא שם, באמצע החדר, שוכב אופקית על שיני ברזל, כמו אישה מפתה. כמו שעשה כשהיה ילד, מקגיל התקרב אליו, עקף אותו, בחן אותו. חרב הגורל. החרב האגדית, מקור העוצמה והכוח של הממלכה כולה, מדור אחד למשנהו. כל מי שהיה לו הכוח להניף אותו נהיה האחד הנבחר, האחד המיועד לשלוט בממלכה כל חייו, לשחרר את הממלכה מכל איומים, בתוך ומחוץ לטבעת. הייתה זו אגדה יפה לגדול איתה, וברגע שנמשח בתור מלך, מקגיל ניסה להניף אותו בעצמו, כיוון שרק מלכי מקגיל היה מותר להם לנסות. המלכים לפניו, כולם נכשלו. הוא היה סבור כי הוא שונה. הוא היה בטוח שהוא האחד.
אבל הוא טעה. כמו כל מלכי מקגיל האחרים שקדמו לו. וכישלונו הכתימה את מלכותו מאז אותו היום.
כשהביט בו כעת, הוא בחן את הלהב הארוך שלו, עשוי ממתכת מסתורית שאף אדם יכל לפענח. מקור החרב היה עוד יותר מעורפל, השמועה אמרה כי עלה מתוך האדמה בזמן רעידה.
בעת בחינתו, הוא חווה בפעם נוספת את עקיצת הכישלון. הוא יכל להיות מלך טוב, אבל הוא לא היה האחד. אנשיו ידעו זאת. אויביו ידעו זאת. הוא יכל להיות מלך טוב, אבל לא משנה מה עשה, הוא לעולם לא יהיה האחד.
במידה והיה, הוא חשד שהיה הרבה פחות אי שקט בחצרו, פחות מזימות. האנשים שלו היו בוטחים בו יותר ואויביו לא היו אפילו שוקלים לתקוף. חלק ממנו כיווה שהחרב פשוט תעלם, והאגד יחד איתו. אבל הוא ידע שהיא לא תעלם. זאת היית הקללה – והכוח – של האגדה. חזקה יותר, אפילו, מצבא.
"משקל החרב כבד," נשמע קול.
מקגיל הסתובב, מופתע שיש איתו מישהו בחדר הקטן.
שם, עומד בפתח הדלת, היה ארגון. מקגיל זיהה את קולו לפני שראה אותו והיה בו מנית מגורה מכך שלא הופיע מוקדם יותר ושמח שהיה איתו כאן עכשיו.
"אתה איחרת," אמר מקגיל.
"תחושת הזמן שלך לא תקפה עבורי," השיב ארגון.
מקגיל הסתובב חזרה אל החרב.
"האם אי פעם חשבת שאהיה מסוגל להניף אותו?" שאל הוא מהורהר. "שיום אחד אני אהפוך למלך?"
"לא," השיב ארגון יבש.
מקגיל הסתובב והסתכל עליו.
"ידעת שאני לא אהיה מסוגל. ראית את זה, נכון?"
