скачать книгу бесплатно
טור לקח שתי צעדים קדימה, לבו פועם והבליט את חזהו חזק ככל שיכל.
"אתה לא עיינת בי, אדוני," הוא אמר.
החייל, נבהל, בחן את טור למעלה למטה כאילו היה הוא בדיחה.
"האומנם?" שאל הוא, ופרץ בצחוק.
אנשיו פרצו בצחוק גם כן. אבל לטור לא היה אכפת. זה היה הרגע שלו. זה היה עכשיו או לעולם לא.
"אני רוצה להצטרף ללגיון!" אמר טור.
"אתה באמת?"
הוא נראה משועשע.
"והאם הגעת בכלל לשנה הארבע עשרה שלך?"
"כן, אדוני. לפני שבועיים".
"לפני שבועיים!"
החייל צווח מהצחוק, כמו גם האנשים מאחוריו.
"במקרה כזה, האויבים שלנו בטוח ירעדו מהמראה שלך".
טור הרגיש את עצמו בוער מהשפלה. הוא חייב היה לעשות משהו. הוא לא יכול היה לתת לזה להיגמר כך. החייל הסתובב כדי ללכת – אבל טור לא יכל לאפשר זאת.
טור צעד קדימה וצעק: "אדוני! אתה עושה טעות!"
אנקה מזועזעת התפרסה בתוך ההמון, כשהחייל נעצר ובפעם נוספת הסתובב באיטיות.
עכשיו הוא היה זועף.
"ילד טיפש!", אמר אביו, ותפס את טור בכתפו, "תחזור פנימה!"
"אני לא אחזור!" צעק טור, וניער את תפיסתו של אביו מעצמו.
החייל התקרב אל טור, ואביו התרחק לאחור.
"האם אתה יודע את העונש על העלבת הכסוף?" התיז החייל.
לבו של טור פעם, אבל הוא ידע שאינו יכול לסגת.
"אנא, סלח לי, אדוני", אביו אמר. "הוא ילד צעיר ולכן –"
"אני לא מדבר איתך", אמר החייל. במבט של קמילה הוא אילץ את אביו של טור להסיט את מבטו.
החייל הסתובב חזרה אל טור.
"תענה לי!" אמר הוא.
טור בלע, לא מסוגל לדבר. זה לא היה כיצד הוא דמיין לעצמו בראש שזה יקרה.
"להעליב את הכסוף זה להעליב את המלך עצמו,"ענה טור בהכנעה, מדקלם את מה שלמד מהזיכרון.
"כן", אמר החייל. "מה שאומר שאני יכול לתת לך ארבעים צליפות אם אבחר".
"לא התכוונתי להעליב, אדוני", אמר טור. "אני פשוט רוצה להיבחר. חלמתי על זה כל חיי. בבקשה. תנו לי להצטרף אליכם".
החייל הביט בו ולאט לאט, המראה שלו התרכך. אחרי הפסקה ארוכה, הוא ניער בראשו.
"אתה צעיר, ילד. יש לך לב גאה. אבל אינך מוכן. תחזור אלינו כשתהיה גמול".
עם זה, הוא הסתובב והסתער משם, בקושי מסתכל על בנים אחרים. הוא עלה על סוסו במהרה.
טור, שבור לב, צפה איך הקרוון התחיל לנוע; מהר כפי שהופיעו, הם נעלמו.
הדבר האחרון שטור ראה היו אחיו, היושבים באחורית המרכבה האחרונה, מביטים החוצה עליו, מגנים, לועגים. אותם הובילו מול עיניו, הרחק מכאן, אל החיים הטובים יותר.
בפנוכו, טור הרגיש כאילו רוצה למות.
כשההתלהבות סביבו דעכה, הכפריים חמקו חזרה את תוך בתיהם.
"אתה מבין עד כמה טיפשי התנהגת, ילד שטותי?" התיז אביו של טור, ומשך את כתפו. "אתה מבין שיכולת להרוס את סיכויים של אחיך?"
טור הבריש את ידי אביו מעצמו בגסות, והאב שלף אותם חזרה וחבט עם גב היד שלו לרוחב פניו.
טור הרגיש את העקיצה של זה, והביט בחזרה על אביו. חלק ממנו, בפעם הראשונה, רצה להחזיר את המכה לאבא בחזרה. אבל הוא החזיק את עצמו.
"לך תביא את הכבשים שלי, ותחזיר אותם חזרה. עכשיו! וכשתחזור, על תצפה לארוחה ממני. אתה תפספס את הארוחה שלך הלילה, ותחשוב על מה שעשית".
"אולי לא אחזור בכלל!" צעק טור בעודו מסתובב ונסער הרחק משם, הרחק מביתו, לכיוון הגבעות.
"טור!" צעק אביו. כמה מהכפריים שנשארו ברחוב עצרו והסתכלו.
טור פתח טיפוף, ואז בריצה, חושק להגיע רחוק מהמקום הזה ככל שאפשר. הוא בקושי הבחין שהוא בוכה, דמעות זולגות על פניו, בעוד שכל החלומות שאי פעם היו לו מרוסקים.
פרק שתיים
טור נדד במשך שעות בין הגבעות, מפעפע, עד שלבסוף הוא בחר גבע והתיישב, ידיים מצטלבות מעל רגליו, וצפה על האופק. הוא ראה את המרכבות נעלמות, ראה את ענני האבק אשר השתתהו שעות לאחר מכן.
לא יהיו עוד ביקורים. עכשיו הוא היה מיועד להישאר כאן בכפר הזה למשך שנים, מחכה להזדמנות נוספת - אם הם יחזרו אי פעם. אם אביו אי פעם יאשר לו את זה. עכשיו יהיו אלה רק הוא ואביו, לבד בבית, והאב בטוח יוצאי את כל עומק הזעם שלו עליו. הוא ימשיך להיות המשרת של אביו, שנים יעברו, והוא יגמור בדיוק כמהו, תקוע כאן, חיי חיים עלובים, חיים של עבד - בעוד שאחיו ירוויחו תהילה ומוניטין. העורקים שלו בערו מהשפלה של כך. אלה לא היו החיים שהוא צריך היה לחיות. הוא ידע זאת.
טור שבר את מוחו בחיפוש משהוא שאפשר היה לעשות, דרך כלשהי בה יוכל לשנות את המצב. אבל לא היה שום דבר לעשות. אלה היו הקלפים החיים חלקו לו.
לאחר שעות של ישיבה, הוא קם מעוצב והתחיל בדרכו חזרה למעלה בגבעות המוכרות, גבוה וגבוה יותר. באופן בלתי נמנע, הוא נסחף חזרה אל העדר, בתלולית הגבוהה. כשטיפס, השמש הראשונה ירדה מהשמיים, והשנייה הגיע אל שיאה, משליחה גוון ירקרק. טור לקח את זמנו בעודו הולך לאיטו, בהיסח דעת הוריד את קלעו ממותניו, ידית העור שלו שחוקה היטב משנים של שימוש. הוא הושיט את ידו אל תוך השק הקשור לירכו ומשש בקצות האצבעות את אוסף האבנים שלו, כל אחד חלק יותר מהשני, הם נבחרו באופן ידני מתוך הנחלים הטובים ביותר. לפעמים הוא ירה על ציפורים; בפעמים אחרות, על מכרסמים. היה זה הרגל אשר השריש בתוך עצמו במהלך השנים. בהתחלה, הוא היה מחמיץ הכול; ואז, פעם אחת, הוא פגע במטרה נעה. מאז כוונתו הייתה טובה. כעת, השלכת אבנים הפכה לחלק ממנו – והיא עזרה לשחרר חלק מכעסו. אחיו אולי מסוגלים להעביר חרב דרך בול עץ – אבל הם לעולם לא היו מצליחים לפגוע בציפור עפה עם אבן.
מבלי לחשוב יותר מדי טור הכניס אבן לתוך הקלע, נשען לאחור, והשליך את האבן עם כל הכוח שהיה לו, מעמיד פנים שמשליך אבן על אביו. הוא פגע בענף בעץ מרוחק, והוריד אותו נקי. ברגע שהבין כי יכל להרוג חיות נעות בפועל, הוא הפסיק לכוון עליהם, חרד מכוחו ואינו חפץ לפגוע בשום דבר; כעת מטרותיו היו ענפים. אלא עם כן, כמובן, שועל הגיע בעקבות העדר שלו. עם הזמן, הם למדו להתפנות מהדרך, וכבשותיו של טור, כתוצאה, היו הבטוחות ביותר בכפר.
טור חשב על אחיו, על איפה הם היו ברגע זה, והוא העלה אדים. אחרי יום נסיע הם יגיעו אל חצר המלך. הוא יכל לדמיין את זה. הוא ראה אותם מגיעים אל תרועת החצוצרות, אנשים הלבושים במיטבם, מברכים אותם. לוחמים מברכים אותם. חברי הכסף. הם יכונסו פנימה, יינתן להם מקום מגורים בתוך צריפי הלגיון, מקום להתאמן בשדות המלך בשימוש הנשקים הטובים ביותר. כל אחד יקרא נושא כלים לאביר מפורסם. יום אחד, הם יהפכו לאבירים בעצמם, יקבלו סוסים משלהם, סמל האצולה משלהם, ויהיו להם נושאי כלים משלהם. הם ייקחו חלק בכל הפסטיבלים ויסעדו מאחורי שולחן המלך. היו אלה החיים הקסומים. והם חמקו מתוך אחיזתו.
טור הרגיש חולה פיזית, וניסה לגרש את כל המחשבות הללו מראשו. אבל הוא לא יכל. היה חלק בתוכו, חלק עמוק כלשהו, אשר צרח עליו. הוא אמר לו לא לוותר, שגורלו היה דגול יותר מזה. הוא לא ידע מה הוא היה, אבל ידע שהוא לא היה כאן. הוא הרגיש שהוא היה שונה. אולי אפילו מיוחד. שאף אחד לא הבין אותו. ושהם כולם המעיטו בערכו.
טור הגיע אל התלולית הגבוהה ביותר והבחין בעדרו. מאומנים היטב, הם עדיין נשארו כולם ביחד, מכרסמים את בשביעות כל חלקת דשא שיכלו למצוא. הוא ספר אותם, מחפש אחר סימנים אדומים שהכתים על גבם. הוא קפא כשסיים. כבש אחד היה חסר.
הוא ספר שוב, ושוב. הוא לא יכל להאמין בזה: אחד היה חסר.
טור אף פעם לא איבד כבש לפני זה, ואביו לעולם לא יוותר לא על כך. גרוע יותר, הוא שנא את הרעיון שאחד הכבשים אבוד, לבדו, פגיע בתוך הערבה. הוא שנא לראות משהו חף מפשע סובל.
טור רץ אל ראש התלולית וסרק את האופק עד שמצא אותה, הרחק, במרחק כמה גבעות: הכבש היחיד, הסימן האדום על גבו. היה זה הפראית שבחבורה. לבו צנח כשגילה כי לא רק שהכבשה ברחה, אבל בחרה גם, מכל המקומות, לנוע מערבה, אל דארקווד.
טור לגם. דארקווד היה מחוץ לתחום – לא רק עבור הכבשים, אלא גם עבור בני אדם. היה זה מקום מחוץ לגבולות הכפר, ומאז שלמד ללכת, טור ידע שלא להעז להיכנס לשם. הוא לעולם לא נכנס. ללכת לשם,
האגדה סיפרה, היה מוות בטוח, היערות לא מסומנות ומלאות חיות זדוניות.
טור הביט למעלה על השמיים המחשיכים, מתלבט. הוא לא יכל לתת לכבשתו ללכת. הוא חשב שאם יזוז מהר, יוכל להחזיר אותה בזמן.
לאחר מבט אחרון אחורה, הוא הסתובב וזנק בריצה מהירה, מתרחק לכיוון מערב, אל דארקווד, עננים עבים מתאספים מעליו. הייתה לו הרגשה טובענית, אך נראה כאילו רגליו הובילו אותו על דעת עצמם. הוא הרגיש שאין דרך חזרה, אפילו אם היה רוצה.
היה זה כמו לרוץ אל תוך חלום רע.
*
טור האיץ במדור סדרת הגבעות מבלי לעצור, לתוך החופה של דארקווד. השבילים פסקו איכן שהיער התחיל, והוא רץ בטריטוריה לא מסומנת, עלי הקיץ כסוסות מתחת לרגליו.
ברגע שנכנס ליער הוא נבלע על ידי החשכה, האור חסום על ידי עצי האורן המתנשאים לעל. היה פה גם קר יותר, וכשחצה את הסף, הוא הרגיש צינה. זה לא היה רק מהחשכה, או הקור – היה זה ממשהו אחר. משהו שלא יכל לתת לו שם. הייתה זו הרגשה ש... צופים בך.
טור הביט למעלה על הענפים העתיקים, מסוקסים, עבים יותר ממנו, מתנדנדים ומחריקים ברוח קלה. הוא בקושי עבר חמישים צעדים לתוך היער כשהתחיל לשמוע קולות חייתיות מוזרות. הוא הסתובב ובקושי יכל לראות את הפתח ממנו נכנס; הוא הרגיש כבר עכשיו כאילו לא הייתה דרך החוצה. הוא התלבט.
דארקווד תמיד ישב בפריפריה של המושב ובפריפריה של תודעתו של טור, משהו עמוק ומוסתורי. כל רועה שאיבד כבש לטובת היער מעולם לא העז ללכת בעקבותיו. אפילו אביו. הגדות לגבי המקום הזה היו אפלות מדי יותר מדי מתמידות.
אבל היום משהו לגבי היום היה שונה, משהו שגרם לטור לא לדאוג על כך יותר, שגרם לו להשליך את הזהירות אל הרוח. חלק ממנו רצה לבעוט בגבולות, להתרחק ככל האפשר מהבית, ולאפשר לחיים לקחת אותו לאן שייקחו.
הוא המשיך יותר קדימה, ואז נעצר, לא בטוח לאן להמשיך מכאן. הוא הבחין בסימנים, ענפים מכופפים איפה שכבשתו הייתה חייבת לעבור, ופנה לאותו הכיוון. לאחר זמן מה, הוא פנה שוב פעם.
לפני ששעה נוספת חלפה, הוא היה אבוד לחלוטין. הוא ניסה להיזכר בכיוון ממנו הגיע – אבל לא היה בטוח יותר. תחושה לא קלה התיישבה בבטנו, אבל הדרך היחידה, הוא חשב, הייתה קדימה, לכן הוא המשיך הלאה.
טור הבחין בפיר של אור שמש במרחק, והמשיך לכיוונו. מוצא את עצמו מול קרחת יער קטנה, הוא עצר בקצה שלה, מעורה – הוא לא יכל להאמין למה שראה לפניו.
שם עמד, עם גבו כלפי טור, לבוש בגלימת סאטן, ארוכה וכחולה, היה בן אדם. לא, לא בן אדם – טור יכל לחוש זאת מכאן. הוא היה משהו אחר. דרואיד, אולי. הוא עמד תמיר וזקוף, ראשו מכוסה בברדס, דומם לחלוטין, כאילו לא הייתה לו דאגה אחת בעולם.
טור לא ידע מה לעשות. הוא שמע על דרואידים, אבל אף פעם לא פגש אחד. מהסימונים על גלימתו, קישוט הזהב המשוכלל, היה ברור שזה לא סתם דרואיד: היו אלה סמלי המלכות.
לאחר מה שהורגש כמו נצח, הדרואיד הסתובב באיטיות עם הפנים עליו, וברגע שעשה זאת, טור זיהה את הפנים. נשמתו נלקחה ממנו. היו אלה אחת הפנים המוכרות ביותר בממלכה: הדרואיד הפרטי של המלך. ארגון, יועץ המלך מהממלכה המערבית במשך מאות שנים. מה הוא עשה פה, הרחק מחצר המלך, באמצע דארקווד, הייתה תעלומה. טור תהה אם הוא דמיין את כל זה.
"עינך אינן מטעות אותך", אמר ארגון, כשמבטו ישירות על טור.
קולו היה עמוק, עתיק, כאילו מדובר על ידי העצים עצמם. עיניו השקופות והגדולות נראו, כאילו קדחו ישר דרך טור, מסכמים את כולו. טור הרגיש אנרגיה אינטנסיבית מקרינה מהדרואיד – כאילו עמד אל מול השמש.
טור כרע ברך במיידיות וכפף את ראשו.
"אדוני", אמר הוא. "צער לי להפריע לך".
חוסר כבוד כלפי יועץ המלך היה נובע למאסר או מוות. העובדה הזו הייתה מושרשת בתודעת טור מאז שהוא נולד.
"עמוד, ילד", אמר ארגון. "אם הייתי רוצה שתשתחווה, הייתי אומר לך".
באיטיות, טור קם והסתכל עליו. ארגון התקרב בכמה צעדים. הוא עצר והתבונן על טור, עד שטור התחיל להרגיש נבוך.
"יש לך את עיני אמך", אמר ארגון .
טור היה מורתע. הוא מעולם לא פגש את אמו, ומעולם לא פגש מישהו, מלבד אביו, שהכיר אותה. נאמר לו שהיא נפטרה בזמן ההולדה, משהו שבגללו לטור תמיד הייתה רגשת אשמה. הוא תמיד חשד כי זו הייתה הסיבה שמשפחתו שנא אותו.
"נראה לי שבלבלת אותי עם מישהו אחר", אמר טור. "אין לי אמא".
"האומנם?" שאל ארגון עם חיוך. "האם נולדת בידי גבר בלבד?"
"התכוונתי להגיד, אדוני, שאמי נפטרה בהולדה. נדמה לי שאתה מתבלבל לגבי".
"אתה טורינגרין, ממשפחת מקלאוד. הצעיר מבין ארבע אחים. האחד שלא בחרו בו".
עיניו של טור נפתחו רחב. הוא לא ישע כיצד לאכל את זה. שמישהו בקומתו של ארגון ידע מי הוא היה – היה זה יותר ממה שיכל להבין. הוא לא תיאר לעצמו אפילו שהוא היה מוכר למישהו מחוץ לכפר.
"איך... אתה יודע את זה?"
ארגון חיך בחזרה, אבל לא ענה.
לפתע טור התמלא סקרנות.
"איך..." הוסיף טור, מגשש אחר מילים, "...איך אתה מכיר את אמי? האם פגשת אותה? מי היא הייתה?"
ארגון הסתובב והלך.
"שאלות לזמן אחר", אמר הוא.
נבוך, טור צפה בו הולך. היה זה מפגש כל כך מסחרר ומסתורי, והוא קרה כל כך מהר. הוא החליט שלא יכול לתת לארגון לעזוב; הוא מיהר בעקבותיו.
"מה אתה עושה פה?" שאל טור, ממהר להדביק אותו. ארגון, הנעזר במטה שלו, חפץ שנהב עתיק, צעד מהר עד מטעה. "לא חיכית לי, נכון?"
"למי עוד?" שאל ארגון.
טור מיהר להשיגו, במעקב אחריו דרך היער, והשאיר את קרחת היער מאחוריו.
"אבל למה אני? איך ידעת שאהיה פה? מה בדיוק אתה רוצה?"
"כל כך הרבה שאלות", השיב ארגון. "אתה ממלא את האוויר. עליך להקשיב במקום."
טור עקב בעוד שהם התקדמו דרך היער העבה, מנסה כמיטב יכולתו להישאר שקט.
